מתקפות הטילים האיראניות על מתחם בתי הזיקוק בחיפה חשפו פער אסטרטגי מסוכן במדיניות האנרגיה הישראלית. כאשר ארבעה טילים פגעו ישירות במתקני בזן, הם לא רק גבו שלושה קורבנות – הם הוכיחו שריכוז תשתיות קריטיות באזור גיאוגרפי מצומצם הוא סיכון שישראל לא יכולה להרשות לעצמה.
ריכוז יתר – הבעיה המרכזית
ישראל מסתמכת על שני בתי זיקוק בלבד: האחד בחיפה והשני באשדוד. כאשר מתקן אחד נפגע, כל שרשרת אספקת הדלקים נפגעת. בית הזיקוק באשדוד הודיע לאחרונה על תקלות שימנעו חזרה לפעילות מלאה, מה שמחדד עוד יותר את הפגיעות של המערכת.
מומחי ביטחון, מבקר המדינה וארגוני סביבה התריעו במשך שנים על התרחיש הזה. הטענה הייתה פשוטה: כשכל הביצים מונחות בסל אחד, פגיעה בסל הורסת את הכל. עכשיו, אחרי שהתרחיש התממש, השאלה היא מה עושים הלאה.
הפתרון: פיזור גיאוגרפי ומקורות חלופיים
הפתרון הראשון הוא מעבר מייבוא נפט גולמי לזיקוק מקומי – לייבוא של תזקיקים מוכנים. כך ישראל לא תהיה תלויה ביכולת הזיקוק המקומית בזמן חירום.
הפתרון השני הוא הקמת מתקני אחסון מפוזרים ברחבי הארץ. תכנית תמ"א 75 כבר אושרה ומתמקדת באיתור מיקומים למיכלי אגירה, אבל ההתקדמות איטית מדי. לחברת קצא"א יש מיכלים שיכולים להסב לאחסון תזקיקים תוך חצי שנה – אלא שהאינטרס המסחרי שלה מכוון ללקוחות בחו"ל ולא לצרכי המדינה.
הלקח מהמתקפות על בזן
האירועים במתחם בזן לימדו אותנו שיעור יקר. התלות המוחלטת של המשק הישראלי בחברה אחת ובמיקום אחד היא סכנה קיומית. מדינות מתקדמות מפזרות את תשתיות האנרגיה שלהן, מפתחות מקורות אנרגיה מתחדשת ומקטינות תלות בדלקים מסורתיים.
ישראל מדשדשת הרחק מאחור. בזמן שמדינות אחרות מקדמות אנרגיה סולארית, רוח ותחבורה חשמלית – אצלנו הדברים תקועים. המעבר לרכבים חשמליים יכול להפחית משמעותית את הביקוש לבנזין וסולר, אבל הקצב איטי מדי.
סיכום
הטילים האיראניים פגעו בברזל ובבטון, אבל חשפו בעיקר כשל מחשבתי. המשך המדיניות הנוכחית, שמרכזת תשתיות קריטיות באזור צפוף אוכלוסין ופגיע, היא מתכון לאסון הבא. השינוי חייב לכלול פיזור גיאוגרפי, גיוון מקורות אנרגיה ובניית עצמאות אנרגטית אמיתית. המחיר של אי-פעולה יהיה גבוה הרבה יותר מעלות השינוי.